״זה לא אני״

תקציר הספר

חובות, רצח, אונס ובעיית עצבים.
קאובוי בדאלאס, הבישוף מפנסילבניה והריצה לבית בטנג'יר.
הם רק חלק מהסיפורים שנספר לכם בספר הביקורים שלנו שהוא מסע מרגש בעולמות החינוך ובכוחו של חינוך לשנות חיים.

אנחנו אלבי צאלח ורון זהר, פותחים בפניכם את עולמנו
את הסיפורים שלנו, את הרגעים שעיצבו אותנו,
את הנפילות ואת הצמיחה.
דרך המסע האישי שלנו, אנחנו מביאים לכם תובנות עמוקות,
כלים מעשיים מעולמות ה- NLP, 
הפסיכולוגיה החיובית וחכמת הקבלה
כלים שמיועדים לעזור לכם לראות את העולם אחרת, להעז ולפעול.

שנינו חולקים אמונה אחת
לחינוך יש כוח לשנות חיים.
הוא יכול להציל, לרומם, לפרוץ גבולות ולברוא מציאות חדשה.

כל פרק הוא הזמנה למסע

להסתכלות חדשה, לשאלות עמוקות ולתהליך של צמיחה אישית.
אנחנו מאמינים שבכל אדם יש אור גדול וכל מה שבני נוער ובעצם כולנו צריכים,
זה אדם אחד שיאמין ויראה את האור הזה ויעזור לנו לראות ולהאמין בעצמנו
אז נוכל לפרוץ קדימה, להגשים את עצמנו, את חלומותינו ומטרותינו. 

הספר הזה הוא יותר מקריאה
הוא חוויה.
ואם תרצו לקחת אותה צעד קדימה,
אנחנו מזמינים אתכם לסדנה שהיא גם מופע.
שם נפגוש אתכם בגובה העיניים וניקח אתכם יד ביד,
אל עומק הרעיונות שבספר
בצורה אקטיבית,
חווייתית ומלאת השראה
רוצים לשמוע עוד פרטים? צרו קשר. 

אלבי צאלח

בוגר תואר ראשון בקרימינולוגיה,
ועוסק כעשור בעולם החינוך הבלתי פורמלי.

גדל בשכונת מצוקה וכנגד כל הסיכויים הפך להיות איש חינוך,
שמחנך רבים לשבור את תקרת הזכוכית.
יזם בנשמתו, עם אמביציה מטורפת לעשות טוב בעולם.
אדם עם לב רחב, לצד חיוך שפותח כל דלת.
לעולם הוא לא יסרב, אם תזמינו אותו לגלידה.

רון זהר

איש חינוך, מורה רוחני,
לומד ומלמד את תורת הקבלה למעלה מ-25 שנה,
מאמן NLP ומאסטר ברייקי.
בלמידה מתמדת להבנת נפש האדם,
ובהשתדלות לעזור לכל אדם להכיר באור המיוחד שלו.
איש עם סקרנות של ילד, ולב פתוח לעולם.
הוא לעולם לא יסרב לכובע קאובוי חדש.

טעימה מהספר:

היה יום חורף, היה קר מאוד.
הייתי בכיתה י"א, הוזמנתי לישיבת צוות בדירת הקומונה של הש"שינים שלי.
דירת שלושה חדרים, אפופה בריח של לחות,
כמו כל הבניין שמתפרק לאט־לאט מבפנים.
כשעברתי בכניסה, לא יכולתי שלא להיתקל בריח חזק של שניצל תירס ואורז,
משהו בין אוכל ביתי לחדר אוכל בפנימייה.
היינו יושבים תמיד בסלון – אף פעם לא נכנסתי לחדרים שלהם
זה היה קו אדום, כדי שלא ניכנס לחיים האישיים אחד של השני.
בסוף הישיבה רותם, הש"שינית שאחראית עליי, קראה לי להיכנס איתה לחדר שלה.
"יש לנו שיחה"
היא אמרה, והיה לה את המבט הזה בעיניים,
המבט שמנסה להיות חביב אבל יש בו משהו מנוכר.
התיישבנו על המיטה שלה והיא ביקשה ממני להתנתק מהחברים שלי.
"למה אתה צריך אותם?" היא שאלה,
"הם עושים לך רק רע! הם מושכים אותך למטה".
הרגשתי כמו גבעול קטן שניצב מול רוחות עזות.
כעסתי.


אני שונא שמתנשאים עליי.
עוד פעם הצפונבונים שחושבים שיכולים לבוא לשכונה שלי להגיד מה נכון, מה לא נכון,
חושבים שהם יכולים "להציל אותי",
מדברים אליי כאילו אני לא מבין כלום,
כאילו יש דרך אחת נכונה לחיות. 

זה הרגיז אותי, אבל לא התפרצתי, רק אמרתי לה בקור:
"את לא יודעת חצי ממה שאני עובר!
תשאירי לי את הבחירות שלי".
נשמעתי גאה מדי במה שאני עובר,
זה כאב.
יצאתי משם בטריקת דלת, מוצף ברגשות, בעיקר זעם.
הלכתי ל"מקלט של חיים", הייתי צריך מקום לברוח אליו.
היינו נפגשים שם כדי להיות לבד עם עצמנו,
בלי כל הרעש של החיים.
מקום מלא בעשן, מסריח מעובש, בצד אחד תמונות של רבי נחמן, מצד שני תמונות של בנות עירומות.
המקום תמיד מלא באנשים.
כמו שיחה בלתי נגמרת, תמיד מישהו נמצא שם.
כשנכנסתי היו שם חמישה חברים ושכן מהבניין שנכנס לעשות סיגריה עם החבר'ה.

חיים שאל אותי, "למה באת רק עכשיו?מאיפה הגעת?".
לא רציתי לומר את האמת, אז עניתי,
"סתם בעיות עם אמא שלי, חופרת, לא יודע מה היא רוצה ממני".
לא רציתי שהם ידעו שאני בצופים, לא רציתי שיראו אותי אחרת.
למי שהיה בצופים לא היה מקום בחבורה שלי, חנונים וערסים – לא עובד ביחד.
בכל פעם שהש"שינים היו עוברים בשכונה היינו מקללים אותם, כן, גם אני.
הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל.
זו הייתה רותם, היא לא הייתה מוכנה לקבל את זה שהלכתי כועס, היא הרגישה שהיא עשתה טעות.
בשיחה העשירית או ה־15 שלה, אמרתי בכעס,
"כוס אמק עם האמא הזאת.
אני יוצא כמה דקות החוצה לדבר". 

יצאתי מהמקלט, "מה?? מה את רוצה?"
עניתי בקול חנוק מקללות.
צעקתי עליה עוד לפני ששמעתי את ה"הלו" מהצד השני.
הרגשתי איך הזעם תופס אותי שוב,
עוצר אותה לפני שהיא תמשיך לאכול לי את הראש,
לפני שהיא עוד הפעם תזרוק עליי את כל הקלישאות על הפוטנציאל הבלתי ממומש שלי,
על כמה היא מאמינה בי ועל כמה החברים שלי חרא.
רותם הסבירה, דיברה אליי, התחננה,
היא טענה שהדברים יצאו מהקשרם, שהיא רק מנסה לעזור לי.
היא בעיקר ניסתה להחזיק אותי על הקו ושאבין אותה.
בזמן השיחה איתה, אני קופא במקום, הזמן כאילו עצר מלכת.
מולי אני רואה עשרה שוטרים נכנסים למקלט.
"פשיטה! לא לזוז! אתם עצורים!" צרחות וקללות נשמעות בכל הבניין.
"אתה בוגר ואתה תבחר את הדרך שלך בעצמך".
אני שומע באוזן ובמקביל רואה שוטר עם אזיקים מתקרב לעברי. השיחה התנתקה.
עצרו אותי.
עצרו אותי ליד המקלט.

המקלט, המקום שהיינו מגיעים אליו רק כדי
להרגיש קצת מפלט מהחיים, הפך לכלא קטן.
מצאו שם כמויות גדולות של סמים ולקחו אותי לתחנה.
כל הזמן הייתי בתוך הזיכרון של השיחה עם רותם,
כאילו כל המילים שהיא אמרה הובילו אותי למקום הזה.
הייתי שם, בחדר חקירה קטן ומחניק.
שתקתי רוב הזמן.
החוקר ישב מולי, מקליד כל מילה שנאמרת.
הוא המשיך לשאול שאלות שהייתי חייב לענות עליהן
כדי להוכיח שאני לא אשם:
מה עשית ליד המקלט?
האם אתה יודע מה מצאנו שם?
פחדתי שכל פרט קטן שאגיד יחמיר את המצב.
לא היה לי ברור אם הוא מנסה להבין אותי או פשוט לחפש איך להאשים אותי.

פתאום הרגשתי שחדר החקירות בתחנת המשטרה כל כך קרוב ומוחשי,
כל כך חלק מהעולם שאני מנסה להימנע ממנו.
הרגשתי איך הלב שלי דופק במהירות.
והפחד הזה,

לא ידעתי אם הוא מהמצב או מההבנה שאני לא בשליטה
על מה שקורה לי ועל מה שיקרה איתי.
במשך כל הזמן, הרגשתי
איך העולם שלי, הבית, החברים,
הצופים, כל מה שהכרתי,
פתאום מתערער, מתרחק.
מה זה אומר בכלל להיות נער במשטרת ישראל?
האם יפתחו לי תיק פלילי?
איך זה ישפיע עליי בעתיד?
יגייסו אותי לצבא?
יקבלו אותי לעבודה רצינית?
יש לי בכלל עתיד אחרי הדבר הזה?
אחרי התשאול שחררו אותי. 
מזל שעניתי לשיחת הטלפון של רותם,
לכל מי שנתפס בתוך המקלט,
פתחו תיק במשטרה – סחר והחזקת סמים.
תודה רותם!

הספר הוא
רק חלק מהחוויה.

בחרנו לשלב אותו במופע זוגי
שהוא תמהיל ייחודי של הרצאה, הצגה וסטנדאפ.
הספר והמופע יוצרים חוויה שלמה,
חוויה שבה את.ה לא רק קורא.ת וצופה,
אלא גם משתתף.ת פעיל.ה במסע.

שאלות
נפוצות

הספר מספר את הסיפורים של רון ואלבי הסיפורים שעיצבו אותם והתובנות שרכשו לאורך החיים. סיפורים של עבודה עם נוער במצבי סיכון, עולמות של התפתחות וצמיחה אישית, עולמות של ערכים, ציונות ובעיקר אהבת אדם. הספר נכתב מתוך אהבה עמוקה לעולם החינוך, מתוך רצון לגעת בלבבות של אנשים, להאיר להם את הדרך ולהעניק להם כלים, רעיונות והשראה שיעזרו להם להרגיש שהם לא לבד במערכה.

אנשי חינוך, חברי שנת שירות, מורים, תלמידים, מדריכים בפנימייה ותנועות נוער בעצם לכל מי שמאמין שחינוך יכול לשנות חיים לטובה!

הספר מזמין אתכם למסע, להסתכלות חדשה, לשאלות עמוקות ולתהליך של צמיחה אישית. בכל אדם יש אור גדול וכל מה שבני נוער ובעצם כולנו צריכים, זה אדם אחד שיאמין ויראה את האור הזה ויעזור לנו לראות ולהאמין בעצמנו – הספר מזמין אתכם לפרוץ קדימה, להגשים את עצמכם, את חלומותיכם ומטרותיכם.

תרגיל 1 – כתיבת הסיפור מחדש – מסע בין מציאויות – חקירה של הסיפור האישי שלנו, להבין כיצד הוא מעצב את תפיסת המציאות שלנו ולבחור באופן מודע בנרטיב שמקדם אותנו.

תרגיל 2 – מודל אפר"ת עם תוספת מעולם הNLP – הבנת תהליכי הסינון הפנימי שלנו.

תרגיל 3 – מנגנוני ההנעה שלנו – פחד או תקווה: מטרת התרגיל היא לעזור לנו, כאנשי חינוך וכבני הנוער, לזהות את המוטיבציה המרכזית שממנה הם פועלים, לעזור להם להאיר עליה זרקור, לעודד אותם להתבונן בפחדים שמניעים אותם ולעודד אותם לבחור דפוסי חשיבה חדשים שיכולים להניע אותם לפעול מתוך תקווה.

תרגיל 4 – הגלידה: העיקרון המרכזי כאן הוא לא לשפוט. אין מקום לדעות קדומות, ואין מקום להנחות מראש. כל אחד מגיע עם סיפור אישי, ויש סיבה מאחורי כל מעשה, גם אם המעשה נראה כבעיה או כטעות. לא משנה כמה קשה הדרך, התפקיד שלנו כמחנכים הוא לא רק להראות לילדים עוד דרכים, אלא גם להאמין בהם כשהם לא יכולים לראות אותה בעצמם

הספר הוא שילוב מרתק בין הסיפורים האישיים של הכותבים לבין תרגילים ישומיים שניתן לעשות כתהליך אישי או כחלק מתהליך אימון אחד על אחד או כחלק מתרגיל בליווי קבוצתי – לבין הזמנה לתהליך אישי בו אתה יכול לכתוב בתוך הספר את התשובות לשאלות ותובנות שעולות תוך כדי קריאה.

מי שכבר קרא את הספר

צור קשר

פייסבוק – זה לא אני.
אינסטגרם –  ze.lo.ani2025
מייל – zeloani2025@gmai.com
טלפון ליצירת קשר –
אלבי צאלח – 0526140542
רון זהר – 050-3134200

כתובת בית העסק: בעלי התוספות 5, תל אביב
מייל – zeloani2025@gmai.com
אלבי צאלח – 0526140542
רון זהר – 050-3134200